<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"י</h1>
<h2>דף עג:</h2>
לבאר בו ענין אסור מלאכה ביום הכפורים, ודין חמשה ענויין דרך כלל, ובפרט ענוי אכילה ושתיה שהוא עקר הענוי. טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף [תהלים קי"ט], כבר התבאר שדוד ע"ה כיון בזה המזמור לדבר בו על תכלית השלמות, ובזה החלק ר"ל בפסוקים אלו הבאים באות הטי"ת ביאר זה תכלית הבאור אמר תחלה [שם], טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי, טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי, ומלת דעת בהיותה מתחברת אל מלת בינה יונח ענינה על המושכלות הראשונות, כמו שבארו קצת מפרשים על אמרם [אבות פ"ג מי"ז] אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת, רוצה בו אצלם שאלולא המושכלות הראשונות אשר חנן השם את האדם בהם מבלי למוד לא היה מציאות
לבינה, שהיא הענין הבא אחר המחקר והלמוד, מפני שמן המושכלות הראשונות יולדו הדברים הנחקרים, ואמר אחר כן אם אין בינה אין דעת, כלומר לולא השגת הבינה הבאה דרך מחקר לא היה שלמות לדעת, שלא תשלם החכמה במושכלות הראשונות לבד, ועל זה הצד בא נסח לשון אנשי כנסת הגדולה במטבע ברכות תפלה, אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, יעדו אל הדעת מלת חנינה, בהיותה דבר מונח בטבע האדם מבלי למוד וחקירה, ויחס אל בינה מלת למוד בהיות ענינה אחר ההשתדלות והחקירה, ואמנם בהיות מלת דעת באה בגפה מבלי שתתחבר אליה מלת בינה, אמנם היא על הרוב מלה כוללת מיני שלמות או שלמות איזה דבר פרטי על תכלית שלמותו, אמר [ירמיה כ"ב] הלא היא הדעת אותי נאם יי, [ישעיה י"א] כי מלאה הארץ דעה את יי, ואם הם פעלות מקור אצל קצת מדקדקים, וכן הנה אצלם באה מלת דעת על שלמות מושכל, כונת המחבר אצלם היותו שלם בשלמות המעשה, ר"ל קיום התורה והמצות, אבל היה מבקש טעם ודבר מושכל אליהם, ויהיה באור הפסוק טוב טעם ודעת למדני, שכבר השלמתי עצמי בקיום המצוה והתורה והנני ראוי להכנס בבאר התבונה, מים עמוקים עצה בלב איש, על דרך אמרם ז"ל, [אבות פ"ג מ"ט] כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת וכל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקימת, וזה דבר מוסכם מן הפילוסופים גם כן שהרגל מעלות המדות בהיותו קודם לחכמה עד שיהא אצלו קנין חזק החכמה תזרזהו עוד עליהם ויוסיף שמחה ואהבה בחכמה, כמו שכתב הר"ם ז"ל בפרוש משנת חסידים, ויש שפרש במלת כי, שהיא במקום אע"פ, כמו שבארנו בקצת מקומות, רצה בזה אצלם אע"פ שכבר נשתרשתי בקיום מצותיך איני מחזיק עצמי בשלם עד שאדע בהם טוב טעם ודעת, וכל זה נמשך אחר דעתו הצרוף אשר גלה במקום אחר באמרו [תהלים י"ט] משפטי יי אמת צדקו יחדו, להוציא מלב המון הפתאים האומרים שהתורות כלן נמשכות אחר הרצון לבד לא אחר החכמה, כמו שפסקו גם כן במעשיו ית', וכבר הוציאו להם עזר מקצת דברי רבותינו לפי הבנתם, ומפני זה הורה בזה שכל דרכי התורה נמשכים אחר החכמה, והוא שרמז הנה על כל חלקי התורה, עד שלא תמצא בו פסוק שאין בו אחד מאלו התיבות, דרך, או תורה, או עדות, או פקודים, או חקים, או משפט, או מצוה, או אמונה, או אמירה, או דבור, או צדק, שכל אלו הם חלקי התורה, להורות שכל חלקי התורה נמשכים אחר החכמה, אם לקנין מדה מעלה, אם להסיר נזק מבני אדם זה בזה, אם לנתינת דעת אמתי והשלמת הנפש באמונה, אלא שאנחנו נסכל אפני קצתם, וכבר התפרסם אמרם [פסיקתא רבתי פסקא י"ד] שכל טעמי המצות נתגלו לשלמה חוץ מטעמי פרה, וכבר באה השאלה אצלם [סנהדרין כ"א ע"ב] מפני מה לא נתגלו טעמי מצוות כמו שקדם, ובא ענין המענה שלא לזלזל בהן כמו שקרה לשלמה בקצתם, ומצד שהמצות אשר סבתן נעלמת ותועלתן בלתי מבוארת יקראו חקים כמו שאמרו [במד"ר י"ט ה'], בשעטנז ובבשר בחלב ובשעיר המשתלח וכן בקצת מצות שאמרו עליהם [לעיל ס"ז ע"ב] דברים שחקקתי לך כבר ואי אתה רשאי להרהר עליהם, והוא גם כן אמרם [שם] שהשטן מקטרג בהן ואמות העולם משיבין עליהם, ואי אפשר עם היותם נקראים חקים היותם בלא טעם ושלא בקש בהם תכלית, שאין בפעלותיו ית' רק פעלות תכלית, כמו שנודע למבינים, אלא שתועלת זה החלק נעלמת, ומזה הצד בקש הנה עליהן בפרט ואמר [תהלים קי"ט], טוב אתה ומטיב למדני חקך, וידוע במלת הטוב שהיא תורה על ענין שלמות, ותהיה מלת מטיב כענין משלים ומשפיע לזולתו, ומזה אצל קצת מפרשים אמרו הנה [שם], טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי, מלת אענה אצלם ענין למוד התורה ודקדוקה, עתיד במקום עבר, רוצים בזה אלו בקשתי זאת הבקשה קודם למודי יודע אני שאני שוגג בשאלתי זאת, שאין מקום אל זאת המדרגה עד שימלא אדם כרסו בשר ויין, כמו שרמז הרב ז"ל, ואחר שמלא כרסו יחזור ויברך עליה ברכת הנהנין מזיו שכינה, אבל עתה שאני מבקש זאת המדרגה אמרתך שמרתי, כלומר כבר קדם לי הלמוד וקיום המצות וראוי לי לשאול בזה ובזה.
ויש שבאר בו סובב על דרכי הפשט, בענין התורה גם כן, שכונתו באמרו טרם אענה אני שוגג, כלומר כשלא הייתי מתעסק בתורה והייתי פוטר עצמי מצד מבוכת טרדות הזמן שוגג הייתי, אבל עתה אמרתך שמרתי, ולא סרתי מהתבודד בנפלאותיך לטרדתי במלחמות ושאר המבוכות והוא אמרו הנה [שם], טפלו עלי שקר זדים וגו', והוא הענין שבא בספור דבריהם חיוב על יהושע, ר"ל על התרשלו מדברי תורה לטרדת המלחמות, כמו שבא בהגדה [מגילה ג' ע"א], והנה איש וחרבו שלופה [יהושע ה'] וגו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשו אתם מבטלים תלמוד תורה תורה מה תהא עליה, אמר לו על איזה מהן באת והוא אמר [שם], עתה באתי, ואמנם בא החיוב על יהושע בהיותו השלם שבכלם, על דרך מה שדרשו [עי' זבחים קט"ו ע"ב] באמרו [תהלים ס"ח] נורא אלים ממקדשיך וגו', וכן מה שדרשו [יבמות קכ"א ע"ב] באמרו [תהלים נ'] וסביביו נשערה מאד, ובצחות דבריהם אמרו [ויק"ר ד' ה'] משל לכהן שהיו לו שתי נשים אחת בת כהן אמרה לו והלא חברתי היתה עמי וכי מפני שהיא בת ישראל פטורה, אמר להן וכי על מי אני מדין אלא עליך שאת בת כהן, מצורף אל היות יהושע הוא הראש ומנהיג את העם וכלם נגררים אחריו בהנהגותיו, כי כמו שהאדם כלל לחלקיו והחלקים נגררים אחריו לחפצו כן המנהיג כלל והעם פרטיו ונמשכים הפרטים אחר הכלל אם על ימין או על שמאל, והוא אמרם [במד"ר י' ח'] אשרך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו [קהלת י'], אשרך ארץ שמלכיך בני תורה, ואמר ושריך בעת יאכלו, שאינם נמשכים אחר ההנאות רק בעתם על צד ההכרח כמו שקדם, ונמשכו דבריהם על מי שאמרו בהפכו, אי לך ארץ שמלכך נער [שם], אי לך ארץ שמלכיך ומנהיגיך מנוערין מן המצות, והכונה בכל זה על המאמר המפורסם [חולין ד' ע"ב], מושל מקשיב על שפת שקר כל משרתיו רשעים [משלי כ"ט], הא מושל מקשיב על שפת אמת משרתיו צדיקים, כמו שבארנו היות הפרטים נגררים אחר המנהיג כאשר ילכו לא יסבו בלכתם, והוא הטעם שקראו בצחות דבריהם המנהיגים [תענית כ"ד ע"א], עיני העדה, כמו שידוע שכל הגוף נמשך אחר הנהגת העינים, ואמרו ז"ל [שם] למה נמשלו ישראל לכלה מה כלה זו עיניה יפות אין גופה צריך בדיקה עיניה תרוטות כל גופה צריך בדיקה, כך ישראל בזמן שסנטורין שלהם צדיקים אין ישראל צריכין בדיקה בזמן שסנטורין שלהם רשעים כל ישראל צריכין בדיקה, המשל בזה שהכלה כשהיא בעלת עינים אין צריך גופה בדיקה, אם נתקשטה יפה בבגדיה ובצבעוניה, ומי יחוס על כבודה יותר ממנה, אבל בהיותה חשוכת עינים אור עיניה אין אתה, צריך בדיקה וחזקה עליה שאין דבר מתוקן יוצא מתחת ידיה, כך ישראל מסורין למנהיגים, והיא הסבה להקראם עיני העדה, והיא הכונה להקראם צופים גם כן אמר [ישעיה נ"ו], צופיו עורים כלם וגו', [יחזקאל ג'] צופה נתתיך וגו', שהצופה קבל עליו להיות עיניו למרחוק יביטו, אם תבא רעה בעיר יודיע לעם ויחישו מפלט להם, כמו שיתבאר.
ועל דרך הפשט גם כן היא הכונה בפסוקים הנזכרים, ר"ל באמרו [קהלת י'] אי לך ארץ שמלכך נער, ואמרו אשרך ארץ שמלכך בן חורין, ויהיה ענין נער, כמשמעו, ובן חורין, הזקן, על שם השער הלבן, הפך הקרא הילדות שחרות, וידוע שבמלוכת הנער הפסד גדול במדינה, בהיותו נמשך אחר תכונת הבחרות ורתיחת הילדות, כל שכן כשיתחבר אל זה רוע תכונת שריו ויועציו, כל מועצותיו בעד נפשם למלא בטנם ולרדוף אחר התאות, ואמר בבקר יאכלו, על דרך [ישעיה נ"ו] משכימי בבקר שכר ירדופו, וההפך במלוכת הזקן אשר כבר הוכיחוהו נסיונות הימים, וכבר דקדק במעוט ההבדל אשר בינו ובין זולתו, וכי גם במלכותו נולד רש, ולא יכוין להנאת עצמו לקנאה ולגאוה ולנקמה רק להיות מעמיד ארץ במשפט לבד, וכבר אמרו ז"ל אל זאת הכונה, [שמו"ר ג' י"ב] כנפים לעוף וזקנים לישראל כשם שאי אפשר לעוף שיעוף בלא כנפים כך אי אפשר לישראל לעמוד בלא זקנים, והחכם ר' שמואל פירש המקראות על דמיון המשל [נדרים ל"ב ע"ב] הנשוא באמרו [קהלת ט'] עיר קטנה ואנשים בה מעט, ותבא מלת ארץ בדמיון מלת עיר, אם נכוין במלת עיר המובן ממנו בדבריהם ז"ל, ואמנם החכם הנזכר כון בו אל הנפש, והוא שקראה קטנה, כי הגוף עיר גדולה, וקרא הנה ארץ הגוף, וכמו שהעיר חלק מן הארץ כן הנפש חלק מן הגוף, ואמר עליו שהיה נמלט במלוכת הילד המסכן, ואשר קראו שם [שם ד'] המלך הזקן, קראו הנה נער, ואשר קראו ילד, קרא הנה זקן, והוא בן חורין שמא בשמא מיחלף, והכונה כי הוא זקן מצד אחד כמו שבארנו והוא נער לפי תכונת מעשיו, והשרים הם האנשים אשר בבית, ובהתגבר הנער הזקן יסכימו כלם לאכול ולשתות לפי טבעם, ואין איש מאנשי הבית לעזור ולהועיל אל המסכן הנופל בין הפתאים, ובהנתן מלכותו לרעו הטוב ממנו והוא הנקרא בן חורים, לסבה שהזכרנו, או להיותו משוחרר מן התאוות, וכמו שפרש החכם אבי העזרי ז"ל במלת נזיר, בעל נזר, כלומר מוכתר במלוכה בהיותו מושל על התאוה, ולקח לשון חרות, בהיותו עבד תחלה כאמרו [קהלת ד'], כי מבית הסורים יצא למלוך, ואמר שבהתגברו לא יקחו מן התאוות רק מה שצריך להם, כי הוא ימנעם ברוב גבורתו והוא שאמר על זה, [שם י'], בגבורה ולא בשתי, וענין שתי בזה הוא לשון חולשה, מלשון [ירמיה נ"א] נשתה גבורתם, והראיה לזה הפרוש לפי מה שכתב החכם הנזכר, שלא זכר באחד מן המלכים האלו אכילה רק בשריהם, וזה אמת כי הבן חורין לא יאכל לפי טבעו, גם חברו אין דרכו באכילה, רק במלכותו יצוה למקודשיו וטבוח טבח והכן לאנשים אשר אתו, וכבר ידעת במנהג העיר ההיא שבה מי שהוא משיא לאכול המאכלות האסורות, אשר הוזהר באכילתם, בחלק אמריו ובפתוי שפתיו, בהבטיחו האוכלים שלא ימותו הפך מה שיצוה בהם ספור הכתוב, ומהם מי שיאכל ויפותה לקול המשיא, ומהם מי שיפותה שנית באמצעות האוכל ורבותינו ז"ל [אבות דר"נ פ"א ה"ח] אמרו על זה, לאחד שהיתה לו אשה, הלך והביא את החבית והניח בו תאנים במנין ורמונים במנין ואגוזים במנין, צד את העקרב ונתנו על פי חבית, והקיפה בצמיד פתיל והניחה בקרן זוית, אמר לה בתי כל מה שיש לי בבית זה מסור בידיך, חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עקר, כיון שיצא בעלה בשוק אמר לה אחד משושביניה חבית זו תאנים יש בה רמונים יש בה אגוזים יש בה, עמדה ופתחה את החבית הושיטה ידה לתוכה ועקצה העקרב, הלכה לה ונפלה על המטה, כיון שבא בעלה שאל בה, ספרה לו את המאורע, אמר לה לא כך אמרתי לך וכו', מיד כעס והוציאה, הנה בארו בזה ענין תוכן השנים, ר"ל ענין המשיא וענין האוכל הראשון, ואמנם השרים הוזכרה אכילה לשתי הכתות, שאין המבוקש מהם שלא לאכול כלל, והיושר שבהם הוא שלא לאכול לפי טבעם רק בעת על צד שמירת מצות מלכם, והעוות שבהם הוא באכלם בבקר בבקר על צד רדיפת הטבע, לא שיבוקש מהם להתענות שלא לאכול כל עקר, וכבר תראה מתמימות התורה שלא צותה להתענות ולמנוע אכילה ושתיה זולתי אחת בשנה דרך הערה אל התכלית הנזכר, להראות שהכונה ללכת בדרכים הממוצעים, ובלבד שתהיה הבטתו במאכליו ומשתיו אל עקר אחד, לא שיקחנו דרך טבע לבד, והוא הסבה שלא הותרה לנו הנאה, אלא אחר הודאתנו לשם תחלה וסוף בברכות, שלא יהא השתקענו בהם מצד טבע לבד, אבל שמתוך ענינם נכיר ונודה אליו ית', והוא אמרו [ברכות ל"ה ע"א] אסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה, והיא הכונה באזהרת למוד דרכי התורה, שהלמוד מביא לידי מעשה, וזולתה אין המעשה על אפני היושר בשום פנים, כמו שהקדים ואמר [תהלים קי"ט], אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, ויש שבאר בזה הצד טרם אענה אני שוגג, כלומר קודם למודי הייתי שוגג במצות ולא הייתי שומרם על צד הראוי, אבל עתה אחר הלמוד שמרתי אמרתך שמירה מעולה על הצד המבוקש, ואצלי לבאר בו שהוא דבר הנה על מנהגו, ר"ל היותו מכיר היות השתדלותו בחריצות רב כמעט בהיותו ביתר מן הראוי לו, כמו שהיה מתנצל תמיד [שם] ואדברה בעדותיך וגו', ואמר בזה טרם אענה אני שוגג וגו', ר"ל קודם שאדבר במה שרצוני בו לדבר והוא, מה שבקשתי בידיעת סתרי הדת כאמרו [שם], טוב טעם ודעת למדני, כבר הייתי מכיר חסרוני, ותהיה מלת שוגג, ענין חסרון, כמו שבא במלת [בראשית ל"א] אנכי אחטנה, באור התרגום, דהוה שגיא מן מנינא, וכן [במדבר ל"א] ולא נפקד ממנו איש, ולא שגא, או הוא כמשמעו ענין שגגה, כלומר כבר הייתי מכיר ומתבונן בשגגתי על דרך מה שבארנו באמרו [תהלים י"ט] שגיאות מי יבין, אלא שלא היה השתדלותי בזה דרך עזות ודרך התחכמות כמנהג כל מתחקה ומתדמה, אבל דרך השתוקקי לדעת דרכיך עד שיהיה עשותי דרכי המצוה מעשה נכון וקים אמתי, ואם כן שאלתי זאת וחקירתי באלה הדברים היא שעמדה לי לעזר לשמור דבריך שמירה על צד ראוי ומבוקש והוא אמרו [תהלים קי"ט], ועתה אמרתך שמרתי.
ויש שבאר בזה סובב על דרכי התשובה, ומלת אענה אצלם, ענין כניעה, עם היותו מבנין הקל בדמיון [תהלים קט"ז] אני עניתי מאד, רוצים בזה טרם שהייתי נכנע לפניך לשוב מחטאי, מצד יראתי היות תשובתי מקובלת, שוגג הייתי, ועתה הבטתי בנעם אמרותיך המישרות כל מתעקם ושמרתי אמרתך לשוב לפניך והוא אמרו [שם קי"ט], טוב לי כי עניתי, כמו שהתפרסם בתשובתו שהוא הפליג בענינה ברוב תפלות ותעניות והוא אמרו [שם ס"ט], ואבכה בצום נפשי, ואמר שכל דברי הצומות וצעקתם מתקו לו משור פר, בהיותו עולה בסבתם אל המדרגה השלמה והוא אמרו [שם קי"ט], למען אלמד חקיך, ויש שבאר בזה טוב לי כי עניתי וגו', כלומר מה שהנאתי בענין תפלתי וימי תעניתי הוא התבונני המכון בהם, עד שהם היו לי סבה ללמוד חקיך, כמו שהתבאר במקומות במלת למען שהוא ענין סבה, וכבר נודע שהצומות לא נתנו רק לשוב אליו בכל לב ובכל נפש ולהתבונן בדרכיו, כל שכן בזה היום הנכבד, שלא נמנעה בו אכילה ושתיה רק להתבונן בענין, תכלית מה שאפשר להתבונן בו, מצד היותו רמז והערה אל תכלית נכבד, והיא הסבה שנתוספה בו קדשה על כל שאר הימים בהיותו אסור במלאכה מוסף על שאר התעניות, ובהיותו אסור גם כן באכילה ושתיה מוסף על שאר ימי המנוחה שנאמר עליהם, [ביצה ט"ו ע"ב] חציו ליי וחציו לכם, אבל זה הוא כלו ליי, דבר אין לו עם צרכי הדברים החולפים, והיא הסבה לאסור בו כל מיני תענוג, כמו שבאה אזהרתם בחמשה עינויין, הכל לדעת ולהכיר שלא נתן רק להערת השלמות והוא אמרו הנה, טוב לי כי עניתי וגו', וכן סמך אל זה טוב לי תורת פיך וגו', העיר בזה על הבלי שאר השלמיות, והזכיר האחד אשר בו נפלה התעיה לבני אדם, אליו גוים ידרושו אליו ישגיחו אליו יתבוננו והוא שלמות העשר כמו שקדם, ומצד שדרך בני אדם לענות נפש ולסגף סגוף הגוף כדי להשיגו, וזה השלמות הנכבד אין חולה מהם עליו אין דורש ואין מבקש, מלבד מעטים אשר נגע אלים בלבבם, העיר על הבלי השלמות ההוא, שהוא הבל בהקש אל זה, ובלתי מכון לעצמו כמו שבארנו והוא אמרו, טוב לי תורת פיך וגו' והוא אצלי אמרו [משלי ב'] אם תבקשנה ככסף וגו', אז תבין יראת יי וגו', כלומר אלו תתן את לבך על זה השלמות כהיותך נותן לב על הפחות שבהם אז תבין יראת יי ודעת אלים תמצא, והיא אצלי קצת סבה על בלתי היות כהן גדול נכנס לפנים בבגדי זהב אלא בבגדי לבן, הערה אל המבוקש, ואצלי גם כן הערה אל זה בקראם אותו [ר"ה כ"ו ע"א] קטגור, שזה השלמות הוא קטגור באמת אל המבקש היות האדם מכון בו מבלי הבטה אל זולתו, מצורף אל היותו נקרא קטגור על העון הקודם, וכבר יבא מזה פרק מיוחד בספור תכונת העבודה כלה, ואין כונתי הנה לבאר רק הדברים הנזכרים, ר"ל אסור מלאכה ודין חמשה ענויין דרך כלל, ובפרט ענוי אכילה ושתיה, אלא שבענין אסור מלאכה שבו אין לדבריו מקום להאריך בפרטיהן, אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת, ר"ל איזה מעשה נקרא מלאכה שיאסר ואיזו אינו נקרא מלאכה שלא יאסר, אלא שהוא אסור בעשית מלאכה כשבת עצמה, וכל העושה בו מלאכה עבר על עשה ועל לא תעשה שנ' [ויקרא ט"ז] שבת שבתון היא לכם, ר"ל שבות בו ממלאכה, ונאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, והרי הוא בדין מלאכה כשבת, את שאסור בשבת אסור ביום הכפורים, את שמותר בשבת מותר ביום הכפורים, כמו שהתבאר ממה שאמרו [מגילה ז' ע"ב] אין בין שבת ליום הכפורים אלא שהשבת זדון מלאכה בו בסקילה ויום הכפורים זדון מלאכה שבו בכרת הא לענין שגגת מלאכה זה וזה שוין לקרבן חטאת קבועה, וכן לענין עצמן של מלאכות, ולענין טלטול והוצאה זה וזה שוין, וכן לענין אסור לכתחלה, ר"ל דין פטור אבל אסור, שניהם שוין בו למכת מרדות, וכן לענין פקוח נפש את שמותר בזה מותר בזה, כללו של דבר אין בין יום הכפורים לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בכרת, אלא שמכח הלכה הותר מכלל אסור מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בחל לקנב את הירק מן המנחה ולמעלה, כדי לתקנם לאכילה, ולפצע באגוזים ולפרך ברמונים מפני עגמת נפש, כמו שהתבאר בפרוש במס' שבת פרק אלו קשרים [קט"ו ע"א], אלא שכבר קבעוה כל בני עולם כחובה כקדשת שבת לכל דבר אף לענין דברים אלו.
וכשם שזדון מלאכה ביום הכפורים בכרת ושגגתה בחטאת קבועה כן הדין במקצת חמשה ענויין, ר"ל באכילה ושתייה, שהם עקר הענוי, אלא שאין חלוק לענויין כמו שיש חלוק למלאכות, ר"ל שאם אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, אבל מכל מקום יש בו חיוב כרת במזיד וחטאת בשוגג כמלאכה עצמה כאמרו [ויקרא כ"ג], כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה וג', וכבר למדו מפי השמועה בענוי זה שעקרו נאמר על ענוי אכילה ושתיה כמו שאמרו [לעיל ע"ד ע"ב] תענו את נפשותיכם [ויקרא ט"ז], יכול ישב בחמה ויצטער ישב בצנה ויצטער וכו' עד ת"ל [שם כ"ג] והאבדתי את הנפש, איזהו ענוי שיש בו ענוי נפש הוי אומר זה אכילה ושתיה, ותנא דבי ר' ישמעאל נאמר כאן תענו ונאמר להלן [דברים ח'] ויענך וירעיבך מה להלן ענוי דרעבון אף כאן ענוי דרעבון, ולא היתה כונתו בזה לשאול מהיכן יצא לנו להיות העדר אכילה ושתיה נקרא ענוי, שאין זה צריך ראיה, כמו שלא היה צריך להביא ראיה על ישיבת חמה וצנה למי שהיה רוצה לגלגלה בדין שהם ענוי, אע"פ שלא מצאנו בהם שם ענוי, ששאר הענויין, ר"ל רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, הם הם שאנו צריכין מאד ללמוד מן המקראות שיהו נקראין ענוי, מפני שאין הדעת נותנת להיות מניעתם נקראת ענוי, אבל ישיבת חמה וצנה וענוי אכילה ושתיה אין הדעת מפקפקת ליחס להם שם ענוי עד שנצטרך ללמוד בהם ענוי מכח מקראות, ומפני זה לא הוצרך באכילה ושתיה מנא לן דאיקרי ענוי כמו שהוצרך לשאול באחרים, ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתב אכילה ושתיה מנא לן, לא מלשון התלמוד הוא, ואפשר לפרשו לדבריו, שכך הוא פירוש השאלה, מנין שעל ענוי אכילה ושתיה דבר הכתוב, שהרי יש כאן דברים אחרים שהם ענוי, כענין ישיבת חמה וצנה, לא שישאל מנא לן שיהו ענוי אכילה ושתיה נקראים ענוי, שאין זה צריך ראיה, אלא ששאל איזה הכרח הביא לומר שעקר מלת ענוי לא נאמרה בזה אלא בענוי אכילה ושתיה לא על שאר ענויין, ר"ל על ישיבת חמה וצנה, ולא על אותן ארבע ענויין, ר"ל רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, שהרי אותן ארבע לא היינו כוללין אותן בכלל ענוי זה שבתורה, אלמלא שמצינו בהם שם במקום אחר, עם מה שמצינו הרבה מלות של ענוי בתורה כמספר הדברים שמצינו במניעתם שם ענוי, שאלמלא לא נכתב בתורה ענוי ביום הכפורים אלא במקום אחד, לא היינו מטילין אותו על שאר ענויין כלל אלא על אכילה ושתיה בלבד, כמו שתראה בדבריו של ר' ישמעאל שהיה מחזר לגלגל בו שאר ענויין, שאמר שם (ונגזר) [ונגמר] מאם תענה את בנותי [בראשית ל"א], והשיב דנין ענוי דרבים מענוי דרבים, הנה שכל כונתו לא היתה אלא לומר שעקר משמעות הפסוק לא היה אלא אכילה ושתיה, והוא הוא הטעם שלא נכללו אותם ארבע ענויים לדין כרת במזיד ולדין קרבן בשוגג, אלא להיות אסורים לכתחלה ולמכת מרדות למי שעבר בהן, אמרו ז"ל בפרוש, אע"פ שאמרו אסור בכלן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועל העושה מלאכה, אלא שמכל מקום מפי השמועה למדו בהם אסור מכח רבוי מקראות ענוי הנאמרים ביום הכפורים עם מה שימצאנו בענינם שם ענוי כמו שכתבנו, ויתבאר ענין זה ממה שאמרו [לעיל ע"ג ע"ב], יום הכפורים אסור באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ושאלו בגמרא [ע"ו ע"א] הני חמשה ענויין כנגד מי, כנגד חמשה ענויין שבתורה, בעשור, ובעשור, אך בעשור, שבת שבתון, שבת שבתון, והם מקראות שנאמר בכל אחד מהם לשון ענוי, בסדר אחרי מות כתוב [ויקרא ט"ז] בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, ובאותו סדר גם כן [שם] שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם, ובסדר אמור אל הכהנים [שם כ"ג] אך בעשור לחדש מקרא קדש יהיה לכם ועניתם וגו', ובאותה פרשה גם כן [שם] שבת שבתון היא לכם ועניתם, ובסדר פנחס [במדבר כ"ט] ובעשור לחדש מקרא קדש יהיה לכם ועניתם וגו', ואע"פ שבמקראות הללו אין בהם אלא חמשה ענויין ובמשנה הוזכרו ששה כבר פרשו בגמרא [ע"ו ע"א] על זה שהשתיה בכלל אכילה היא, אמרו ז"ל מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר [דברים י"ד] ואכלת לפני יי אליך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, תירוש חמרא הוא וקרי ליה ואכלת, הנה למדנו שמכח רבוי המקראות יצא להם להוסיף על ענוי אכילה ושתיה ארבע ענויין, ופרשו עליהם היותם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה מכח המקראות המראים שמניעתם של אלו נקראת ענוי, כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה, אעפ"י שהיה פתחון פה לבעל הדין להוציא אחד ממקראות של ענוי הנזכרים בתורה לענוי ישיבת חמה וצנה שלא הוצרכנו בהם ללמוד היכן נאמר בהם ענוי כמו שבארנו, כבר פרשו בגמרא [ע"ד ע"ב] על זה ענוי כעין מלאכה מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי בשב ואל תעשה, ר"ל מניעת התענוג לא הבאת הצער.
ואחר שבארנו ענין חמשה ענויין דרך כלל נשוב לבאר עניני ענוי אכילה ושתיה דרך פרט כמו שיעדנו, אמרו ז"ל [ע"ג ע"ב] האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרענתה והשותה מלא לוגמיו חייב וכל האוכלים מצטרפים לככותבת וכל המשקין למלא לוגמיו, זהו לשון המשנה, ושאלו בגמרא [ע"ט ע"א] על מה שאמר, כמוה וכגרענתה, בגרענתה או שלא בגרענתה, פירוש בגרענתה, שיהא שעור אכילתו ככותבת כמוה שהיא עם גרענתה, שאין בשעור תוספת בשביל הגרענה, והרי היא גסה שלא בגרענה כמו שהיא בגרענה, או שמא שלא בגרענה כלומר, שלא יתחייב עד שיאכל כשעור כותבת ועוד כשעור גרענה, ופרשו בגמרא כמה דגסה תנן, ר"ל כמות שהיא עם גרענתה, אלא שיש לתמוה מה הוצרכנו לומר וכגרענתה, ולפי לשון הירושלמי [ה"ב] נראה לפרש בזה פרוש אחר, ויהיה בגרענתה גדול יותר משעור שלא בגרענתה, ופרוש ענין בגרענתה, שהגרענה תהא בתוכה ותהא הכותבת כלה שלימה ויהיה החלל שבין הגרענה לגוף הכותבת מכלל השעור, או שלא בגרענתה, ר"ל שאין הגרענה בתוכה אלא שמשערין אותה מבחוץ ויהיה שעור האכילה משוער בגוף הגרעין ובגוף הכותבת, לא שיהיה בכללו שעור החלל, ופרש רב אשי כמה דגסה תנן ויהיה החלל בכלל שעורה, אלא שבירושלמי פסקו לחומרא שלא כדעת רב אשי וכן אמרו שם, אמר ר' יוסה צריך (לומר) למעך את חללה דאי לא כן ליתני כמוה וכגרענתה וכחללה, והר"ם ז"ל [הל' שביתת העשור פ"ב ה"א] וכל הפוסקים פסקו כרב אשי, ומרגלא בפומיהו שיעור אכילה ככותבת הגסה כמות שהיא, ופרשו בגמרא [ע"ט ע"ב] ששעור זה הוא פחות מכביצה, שכבר חלקו בזה בגמרא עד שדעת רב יהודה לומר שכותבת הגסה יתרה מכביצה, ודעת רב זביד שהיא פחות מכביצה, והתבאר דעת רב זביד בלשון הגמרא ממה שאמרו במסכת ברכות [מ"ה ע"א] עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה, ואמרו שם [מ"ט ע"ב] במאי קא מיפלגי ת"ק סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית והדר וברכת ר' יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה כדי שביעה ואיזו זו כביצה, זהו לשון תלמוד ברכות, ואמרו עליה בתלמוד יומא [ע"ט ע"ב], ואי ס"ד כותבת הגסה יתרה מכביצה השתא כביצה אשבועי משבעה לא כל שכן דיתובי מיתבא דעתא, ורוצים בזה שאפילו בדבר שאינו משביע הואיל ומישב דעת המתענה כבר יצא בו מכלל ענוי, ומה ענין שעור כותבת אחר שבשעור כביצה יצא מכלל ענוי, אלא ודאי כותבת הגסה פחות מכביצה, ונתברר להם לחכמים על שעור כביצה שהוא משביע ועל שעור כותבת הגסה שאע"פ שאינו משביע מישב הוא דעת המתענה וכבר יצא מכלל ענוי, אבל פחות מככותבת אינו לא משביע ולא מישב את הדעת ולא יצא בו מכלל ענוי כלל, והוא הטעם שלא נתן שעור אכילתו בכזית.
ושעור זה שכתבנו שוה בכל אדם, אפילו שעורו כשעור עוג מלך הבשן בשעור זה הוא חייב אע"פ שאין בכך ישוב הדעת אצלו, שכך נתברר להם שאי אפשר שלא יתישב דעתו בכך, אלא ששאר בני אדם מתישב דעתם ישוב שלם בשעור הזה ושל בני אדם כיוצא בזה אינו מתישב אלא במקצת בשעור זה, ושעור זה שוה בכל אוכלין, שכך נתברר להם שאפילו בלולבי גפנים דעתו של אדם מתישב, אלא שבאוכלין מתוקין או שמנים מתישב הרבה הדעת ובאלו אינן מתישב אלא מעט, אבל שעור שתיה אינו שוה לכל אדם, אלא כל אחד ואחד שמין לו בשלו, שכך נתברר להם בענין שתיה שאין דעתו של אדם מתישב אלא במלא לוגמיו, ולא בכדי שעור מלא לוגמיו של חברו, ובתוספתא אמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו קטרת מלא לוגמיו ביום הכפורים, ומלא לוגמיו שאמרו פרשו בגמרא [פ' ע"א] שלא מלא לוגמיו ממש אמרו אלא כמלא, והוא כדי שאם יסלקנו לצד אחד יראה כמלא לוגמיו ושעור זה הוא פחות מרביעית באדם בינוני, ויתבאר כל זה ממה שאמרו בגמרא אמר רב יהודה לא מלא לוגמיו ממש וכו', מיתיבי כמה ישתה אדם ויהא חייב, ב"ש אומרים רביעית, וב"ה אומרים מלא לוגמיו, אימא כמלא לוגמיו, והקשו על זה בגמרא אם כן הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ר"ל ששעור כמלא לוגמיו פחות הוא מרביעית, ואם כן היה לשנותה בענין קלי ב"ש וחומרי בית הלל, ותרצו על זה [פ"א ע"ב כי איתשיל לעוג מלך הבשן איתשיל, דמלוא לוגמיו דידיה טפי מרביעית, והוה ליה ב"ה לקולא, הנה התבאר מזה כי כמלא לוגמיו באדם בינוני פחות מרביעית הוא, והתבאר גם כן מזה שלא מלא לוגמיו דוקא אלא כמלוא לוגמיו,
וכן יתבאר מה שכתבנו ששעור כותבת שוה בכל אדם
ובכל אוכלין ושעור שתיה שמין בשל כל אדם ממה שאמרו בגמרא [פ' ע"ב], בעי ר' זירא לכולי עלמא ככותבת ולעוג מלך הבשן בככותבת, אמר ליה הכי קים להו לרבנן דכולי עלמא בהכי מיתבא דעתיהו אלא דכולי עלמא מיתבא דעתיהו טובא ולעוג מלך הבשן פורתא, בעי ר' זירא מאי שנא אכילה דלכולי עלמא ככותבת ומאי שנא שתיה דכל חד וחד בדידיה, אמר ליה הכי קים להו וכו', בעי רב זביד בשר שמן בככותבת לולבי גפנים בככותבת, אמר ליה אביי הכי קים להו וכו' כמו שבארנו, זהו שעור אכילה או שתיה שחיבין עליו כרת אבל אם אכל או שתה פחות מכשעור אינו חייב כרת, שאין כרת על חצי שעור, אלא שמכל מקום אסור תורה יש בו ומכין אותו מכת מרדות, ויתבאר אסור חצי שעור ממה שאמרו במשנה [ע"ג ע"ב], יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו', ודקדק בעל הגמרא על מה שהזכירו בתוכה לשון אסור, שהיא מלה נופלת בלשון על ענין אין בו צד עונש, והקשו על זה, אסור והלא ענוש כרת הוא, אמר ר' אלא לא נצרכה אלא לחצי שעור וכדר' יוחנן דאיתמר חצי שעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה וריש לקיש אמר מותר מן התורה, ובבריתא [ע"ד ע"א] אמרו כשאמרו אסור בכלן לא אמרו אלא בחצי שעור אבל בשעור ענוש כרת, אלא שצריך לבאר בזה שאם אכל חצי שעור וחזר ואכל חצי שעור אחר, ר"ל שלא השלים את השעור בבת אחת אלא בהרבה אכילות, שאם לא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה אלא כדי אכילת פרס שהוא שעור ארבעה בצים לדעת ר"ש, או שלשה בצים לדעת הר"ם, כמו שהתבאר במקומו, מצטרפות אכילותיו לכשעור, ואם שהה ביניהן יותר מיכן אין מצטרפין, וכן אם שתה מעט וחזר ושתה מעט, אם לא שהה מתחלת שתיה ראשונה לסוף שתיה אחרונה אלא כדי שתית רביעית מצטרפין לשעור הנזכר, ואם שהה יותר מכאן אין מצטרפין, כמו שיתבאר זה ממה שאמרו בגמרא מתקיף לה רבינא חלב כזית צרופו בכדי אכילת פרס ככותבת בכדי אכילת פרס בתמיהה, פרוש שהיה לנו לומר אחר ששעורו גדול שיצטרף אף בשהיות מרובות מאלו, ותרץ הכי קים להו לרבנן דככותבת בשהיה כי האיך מיתבא דעתיה בשהייה טפי לא מיתבא דעתיה, ושעור אכילת פרס באוכלין הוא הוא שעור רביעית במשקין, ולשון הר"ם ז"ל בזה לא מצאתיו מדוקדק, אלא שכונתו גם כן למה שבארנו.
וממה שצריך לבאר הוא ששעור זה שכתבנו, כל האוכלין מצטרפין בו להשלמת שעור כותבת וכן כל המשקין לשעור שתיה, ויתבאר זה ממה שאמרו במשנה [ע"ג ע"ב] כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו אכל ושתה אין מצטרפין, ובגמרא [פ' ע"ב] אמרו בשמו של רב פפא, אפילו אומצא ומלחא מצטרפין, פרוש בשר צלי במלח שעליו מצטרף המלח עם הבשר להשלים שעור כותבת ואמרו גם כן שם אמר ריש לקיש ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת, ונתנו טעם לדבריהם על זה והוא אמרם, כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, אבל אם אכל חצי שעור ושתה חצי שעור אין מצטרפין לחייב בכך, שכך נתבאר להם שאין דעתו של אדם מתישבת בכך, כמו שהזכירו בגמרא בפרוש, אבל אוכלין מצטרפין זה עם זה, אפילו אוכלין אסורין מצטרפין עם המותרין, הואיל ואוכלין אסורין חייב כרת גם כן באכילתן, שכן התבאר באוכלין אסורין כגון נבלה או פגול או נותר וכל שאר אסורין שהם אוכלים ראויים הואיל וראוים לאכילת אדם, ואין הפרש ביניהם ובין האוכל אוכלין מותרין, ולא עוד אלא שנתוסף אסורו באכילת אסור, שאין הלכה כר' שמעון שאמר אין אסור חל על אסור, אלא כחכמים שחולקים עמו בזה, וכבר התבאר מה שחלקו ר' שמעון וחכמים בדין אסור מוסיף בתלמוד קדושין [ע"ז ע"ב] ובתלמוד יבמות [ל"ב ע"ב], אבל אם אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילת אדם כגון עשבים המרים, או ששתה משקין שאינן ראוים לשתיה כחומץ וציר ומוריס פטור מכרת אף באכילה ושתיה מרובה, וכן אם כסס פלפלין וזנגביל יבש או אכל עלי גפנים פטור, אלא שלכתחלה אסור ומכת מרדות רבוצה לו בין כתפיו, אלא שחומץ זה שכתבנו שאין בו חיוב בדיעבד, דוקא בחומץ חי אבל מזגו במים חייב בכל אלו, וכן בזנגביל רטוב ולולבי גפנים חייב, וכל זה יתבאר ממה שאמרו במשנה אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה שתה משקין שאין ראוין לשתיה וכן אם שתה ציר או מוריס פטור, ובגמרא אמרו אמר רבא כס פלפלי וזנגביל ביומא דכפורי פטור, והקשו עליו ממה שאמרו בבריתא שהפלפלין ערלה נוהגת בהן אלמא בכלל עץ מאכל הוא ופרי שלו אוכל הוא קרוי, וכן הקשו על התר הזנגביל ממה שאמרו, האי הימליטא דבי הנדבאי שריא, והימליטא הוא ענין מרקחות המפוטמים מדבש עם ראשי בשמים, ובכללם זנגביל, והטעם בהתרה מפני שאע"פ שהם מפטמים אותה מותרת מפני שתערובת שבה נאכלים כמו שהם חיים, אלמא שדרך אכילתם בכך, ותרץ בשניהם הא ברטבתא הא ביבישתא, ועוד אמרו בגמרא אכל עלי קנים ועלי גפנים פטור לולבי גפנים חייב ואלו הן לולבי גפנים כל שלבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכפורים, אבל אם לבלבו קודם ראש השנה כבר נתקשו ועץ בעלמא הוא ופטור באכילתם, ורב כהנא אמר כל שלא
עברו עליהם שלשים יום, אלא שמכל מקום נראה לפסוק כלשון הראשון, מפני שבגמרא הביאו סעד לאותה סברא מן הבריתא, וכן פסק הר"ם ז"ל.
וחומץ מזוג שכתבנו בחיוב כרת מה שאין כן בחומץ חי, יתבאר ממה שאמרו בגמרא על מה שאמרו במשנה, שתה ציר או מוריס פטור, הא חומץ חייב הא מני ר' היא דאמר חומץ מישב את הדעת, ואמרו שם על זה דרש גדול בר מנשיא אין הלכה כר' למחר נפוק כולי עלמא מזוג ושתו, שמע גדול בר מנשיא ואקפד ואמר אימר דאמרי אנא חי מזוג מי קאמינא, פירוש שהמזוג אין בו ספק שהוא מישב את הדעת, ותו אימר דאמרי אנא דעבד לכתחלה מי קאמינא, נראה מכל מקום על אוכלין שאין ראוין שאע"פ שאין בהם כרת אסור יש בהן כמו שבארנו.
אלא שבאוכלין הראויים שכתבנו בהם חיוב כרת, צריכין אנו לבאר שאם אכל מהם אכילה שאינה ראויה לו שפטור, ויתבאר זה ממה שאמרו בגמרא [פ' ע"ב], אמר ר' יוחנן האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור, אשר לא תענה כתוב, פרט למזיק, ופרוש השמועה, שאכל ליל הכפורים אוכלין הראוין וכבר היה שבע באכילה שאכל בערב, וכל מה שאכל משחשכה הוא אכילה גסה ושלא להנאה, ואינו מבטל ממנו שום ענוי על ידי אכילה זו, ולא עוד אלא שמזיק את עצמו ולא לו, ועל ענין זה הוא אומר שפטור, וכן הלכה, ולשון הר"ם בזה, היה שבע מאכילה שאכל הרי הוא כמי שאכל אוכלין שאינן ראוים שאע"פ שזו היתה ראויה לרעב אינו ראוי למי ששבע כזה.
ואחר שבארנו ענין ענוי אכילה ושתיה בפרטיו, עלינו לבאר מי שהתר אצלו מכלל ענוי זה, ר"ל ענוי אכילה ושתיה, מאותם שחל עליהם חיוב הענוי, שאין זה צריך באור בענוי זה לקטנים שמותרין באכילה ושתיה הואיל ולא חלה עליהם חובת מצוה, ובפרק האחר יתבאר דין החנוך מאמתי מתחילין בו, אלא שנבאר בזה עתה בענוי אכילה ושתיה מי שהותר מכללו אצלו מאחר שכבר חל עליו חיוב ענוי, וזה כלו אמנם יסוב על קטב הכלל הקדום המסור לנו מפי הקבלה [להלן פ"ה ע"ב], וחי בהם [ויקרא י"ח], ולא שימות בהם, ועל זה הצד התירו לאכול לכל מי שהענוי סכנה אצלו, כגון חולה שיש בו סכנה, וכענין עוברה שהריחה ומתאוה למה שהריחה, עם היותה מחויבת להתענות כמו שהתבאר מאמרם ז"ל [פסחים נ"ד ע"ב] בענין תשעה באב עוברות ומיניקות מתענות בו ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ועם כל זה כשהריחה ונתאותה למה שהריחה והרי היא ועובר שלה מסוכנים אם לא תאכל מאכילין אותה, ויתבאר זה ממה שאמרו במשנה, עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה חולה מאכילין אותו על פי בקיאים, ר"ל רופאים בקיאים שיהיו מעידים על סכנת ענויו, ואם אין שם בקיאים מאכילים אותו על פי עצמו עד שיאמר די, זהו לשון המשנה, אלא שבענין עוברה הורו בגמרא שראוי למי שעומד לשם להשתדל ולהודיע חומר האסור, אם נתישבה דעתה מוטב ואם לאו תעשה מה שלבה חפץ, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנה, כמו שהורו באמרם ז"ל, ההיא עוברה דארחא אתו לקמיה דר' אמר להו זילו ולחישו לה דהאידנא יומא דכפורי הוא, כלומר אולי על זאת תתאפק ולא תאכל, לחישו לה ואילחישא, ר"ל שמעה לקול מלחשים קרא עליה, [ירמיה א'] בטרם אצרך מבטן ידעתיך, ואמרו עוד ההיא עוברא דארחא אתו לקמיה דר' אמר להו זילו ולחישו לה דהאידנא יומא דכפורי הוא לחישו לה ולא אילחישא אתו לקמיה דר' קרא עליה [תהלים נ"ח], זורו רשעים מרחם, נפק מינה שבתאי אוצר פירי, וכן נראה מענין הגמרא שאם השתדלו להודיעה כח אסור אכילה ביום הכפורים ולא קבלה הדברים שראוי להאכילה בתחלה פחות מכשעור, ואם לא נתישבה דעתה מאכילין אותה עד שתשוב דעתה, ויתבאר זה אצלי ממה שאמרו, בעוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר שתוחבין לה כוש ברוטב אם נתישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, לפי דרכנו ראינו שראוי לנסותה תחלה באסור קל ואחר כך באסור חמור, וכן אמרו בגמרא [פ"ג ע"א] בענין מי שאחזו בולמוס.
ואמנם מה שאמרו במשנה [פ"ב ע"א] חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, שהנראה ממנו הוא שעל פי בקיאים הוא שמאכילין אותו הא על פי עצמו אין מאכילין אותו, כבר פרשו בגמרא [פ"ג ע"א] על משנה זו, שלא נשנית אלא כשחולה עצמו אומר אינו צריך ושיש שם שנים אחרים מסייעין אותו לומר שאינו צריך ויש שם שנים אחרים שאומרים צריך, וכדומה לזה הוא אומר שמאכילין אותו אם אותם שאומרים שהוא צריך הם בקיאים אע"פ שהאומרים שאינו צריך הם שלשה שנים מן השוק וחולה שמצטרף עמהם, והוא שאמרו בגמרא על זה [שם], ואע"ג דאמר רב ספרא דכי אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי דוקא לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן, פרוש והרי יש כאן רוב דעות להחמיר, שהרי שלשה הם שהם אומרים אינו צריך והרי ראוי להחמיר ולומר שלא לאכול, קמ"ל שלא נאמר כן אלא לענין אומד ממון אבל לענין ספק נפשות נשוב למה שאמרו מאה כתרי ותרי כמאה ומאכילין אותו, וכלל הדברים שכל זמן שיאמר החולה, ר"ל חולה שיש בו סכנה, צריך אני אין משגיחין לרופא כלל לא יחיד ולא רבים, וכלל גדול בענין זה לב יודע מרת נפשו, ואם הוא אומר שאינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא, ולשון הגמרא בזה, מהו דתימא לב יודע מרת נפשו קמ"ל שומעין לרופא והאי דקאמר חולה לא צריכנא תונבא הוא דנקיט ליה, ואם חולה אומר שאינו צריך ורופא מסייעו לומר כן ורופא אחר אומר צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים, אחר שהחולה הוא מן האומרים שאינו צריך, וכל שכן אם שנים וחולה עמהם אומרים אינו צריך ואחד אומר צריך, אבל שנים אומרים צריך וחולה עם הרופא או עם כמה רופאים אומרים שאינו צריך אין מאכילין אותו כמו שבארנו זה, תרי כמאה ומאה כתרי, אבל הר"ם ז"ל [הל' שביתת עשור פ"ב ה"ח] פסק שכל זמן שלא יאמר (הרופא) [החולה] צריך והיו קצת רופאים אומרים צריך וקצתם שאינו צריך הולכין אחר רוב דעות, והוא תמה, שהרי בהדיא אמרו בגמ' בספק נפשות תרי כמאה וכו', גם לשון הרב אלפסי ז"ל לא ראיתיו מחוור בזה, וכל מה שכתבתי בזה חוץ מדעתם יתבאר מלשון מה שאמרו בגמרא [פ"ג ע"א] חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו דכתוב [משלי י"ד] לב יודע מרת נפשו, רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך שומעין לרופא מאי טעמא האי דקאמר חולה לא צריכנא תונבא הוא דנקיט ליה, והקשה על זה מה שאמרו במשנה מאכילין אותו על פי בקיאים על פי בקיאים אין על פי בקי או על פי עצמו לא, ותרץ דאמר חולה לא צריכנא, והקשה אכתי נספו ליה על פי בקי דהא אמרת שומעין לרופא, ותרץ בדאיכא אחרינא בהדיה חולה דאמר לא צריך, פירוש מאחר שאין שם אלא אחד שיאמר צריך אין מאכילין אותו, ומפני זה הוצרך לשנות שם בקיאים, והקשה על פי בקיאים מיהא מאכילין פשיטא תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל, ותרץ דאיכא תרי בהדיה חולה דאמרי לא צריך ותרי אחריני דאמרי צריך וקמ"ל דכתרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל, ואע"ג דאמר רב פפא לא אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי אלא לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן הני מילי אומדנא אבל הכא ספק נפשות הוא ולהקל, וראיתי לרב ר' משה הכהן שהפך בסוגית הגמרא ובפרוש השטה כדי להעמיד פסק הר"ם ז"ל והרב פאסי ז"ל על דרך הסוגיא, ולא נראו לי דבריו, אלא שאין משיבין את הארי.
ואחר שבארנו דין התר אכילה לעוברה שהריחה ולחולה ששאל או שבקיאין אמרו בו שהוא צריך, עלינו גם כן לבאר דין מי שאחזו בולמוס שהוא בהתר אכילה יתר על שאר חולים והוא, שמאכילין אותו דברים טמאים ואפילו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, אם נזדמנו להם קודם הטהורים, ואין משתהין להאכילו עד שימצאו להם מן הטהורים, והוא מפני שהבולמוס הוא חולי הבא מחמת רעבון מופלג, שאוחזו עד שהוא מחשיך את עיניו וממיתו לשעתו אם לא יאכילוהו מהר, וכשמאכילין אותו ומראיתו חוזרת בידוע שנתרפא, וידוע זה ממה שאמרו במשנה [פ"ג ע"א] מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו, ושאלו בגמרא מנא ידעינן כשיאורו עיניו, ותרצו שם משיבחין בין טוב לרע ואמר אביי ובטעמא, ר"ל שיבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל שאינו יפה, ואע"פ שאמרו במשנה מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ר' מתיא בן חרש מתיר, שיצא מכלל דברי ת"ק שאין מאכילין את האסור אף במקום רפואה, אין זה טעמו של דבר, אלא מפני שאין זה אצלו רפואה גמורה להתיר לו דבר אסור אע"פ שהרופאים נוהגים בה, ולדעת ר' מתיא רפואה גמורה ומומחית היא ומותר, ומשנה זה יש לה מקום אף בחול להתיר לו דבר אסור, ומה שכתבנו לפי דרכנו למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו אף דברים טמאים אם הזדמנו להם תחלה לטהורים, שיצא מכלל דברינו שאם יש שם טמאים וטהורים שאסורין להאכילו את הטמאים, וכן נראה שאם יש שם אסור קל ואסור חמור מאכילין אותו את הקל, כל זה יתבאר ממה שאמרו בגמרא [שם], מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבר קל, היו לפניו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, טבל ותרומה תנאי היא דתניא טבל ותרומה מאכילין אותו טבל בן תימא אומר תרומה, ואמר רבא בדאפשר בחולין כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני, זהו לשון הגמרא, והקשו שם על זה אפשר בחולין פשיטא לא צריכנא לשבת שבת טלטול מדרבנן הוא בעציץ שאינו נקוב, עד כאן לשון השמועה, ובאורה, היו לפניו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, וכתב הרש"ז לאחר זמן הבעור שהטבל במיתה והנבלה בלאו, טבל ותרומה וכו' בדאפשר בחולין, פירוש שיש באותו טבל כדי שאם נטלה תרומתו נשאר בחולין די ספקו של חולה, כולי עלמא לא פליגי, כלומר אין מחלקת בתקונו שמותר, ומתקנין אותו ומאכילין לו, ואין מאכילין אותו לא את הטבל ולא את התרומה, שאין מניחין את ההתר ומאכילין אותו את האסור, כי פליגי דלא אפשר, כלומר שאם תטול את התרומה אין חולין הנשארים כדאי להברותו בהם, וכל אותה התבואה שהיא טבל צריכא ברפואתו, מר סבר מפרישין ממנה תרומה ומאכילין אותו את החולין ואת התרומה, ומוטב שיאכל תרומה משיאכל טבל, שגדול אסור טבל מאסור תרומה שאף לכהנים אינו ראוי, ומר סבר שאין מפרישין, ומוטב שיאכל את הטבל שאסור תרומה גדולה הימנו, שאין לה התר, והקשה אפשר בחולין פשיטא, דחולין מספינן ליה דלא שבקינן התרא ואכיל אסורא, ותרץ לא נצרכא לשבת, פירוש ששמועה זו יש לה מקום אף לחול ולענין מאכלות אסורות, אלא שאף בשבת או ביום הכפורים נאמר התר זה, ר"ל לתקן את הטבל, כדי להאכילו דבר התר אע"פ שיש בהם אסור הפרשה, מוטב שנעבור על אסור הפרשה ושנאכילהו דבר המותר משנאכילהו טבלים שלא נהא אנו חוטאין לצרכו, והקשה שבת נמי אסור טלטול דרבנן הוא, פרוש ועדין פשוט הוא לומר שמוטב שידחה שבת ויום הכפורים אצלנו בדבר שאין בו אלא אסור טלטול דרבנן משנאכיל את החולה טבלים שהוא דבר שיש בו מיתה בידי שמים, ותרץ לא צריכא בעציץ שאינו נקוב, שאין בו דין טבל אלא מדרבנן, שמן התורה אינו חייב בתרומה הואיל ואינו יונק מן הארץ, ואמר על זה מוטב שנתקנהו כתקון חכמים ונעבור על דבריהם להפריש תרומה של דבריהם בשבת ויום הכפורים משנאכילהו אפילו אסור חכמים, וענין זה שהתחלנו לבארו כל זמן שיש כאן חולה הראוי לחלל עליו שבת ויום הכפורים ואין בידנו להאכילו אלא דבר האסור אבל שבידינו לתקן אותו אסור על ידי מעשה אסור ואסור מעשה תקונו שוה לאסור אכילתו או גדול ממנו אם נניח את החולה לאכול את האסור ולא נעבור אנו על אסור תקונו או אם נהא זריזים ועוברים על אסור תקונו כדי שיאכל הוא את ההתר, קבלנו הוראה זו על שלש דרכים, יש מי שפרש אחר שהאסורין שוים מוטב שנחלל את השבת בתקונו משיאכל הוא את האסור, וראיתו ממה שאמרו בזה שאנו מתירין תקון הפרשה שהוא אסור חכמים אף במה שאין אסור אכילתו בלא תקון אלא מדברי חכמים, ואין צריך לומר בשאסור תקון שלנו קל מאסור אכילתו, אבל אם היה אסור תקון שלנו חמור מאסור אכילתו ודאי יאכל הוא אסור קל ויהא חוטא לעצמו ולא נעבור אנחנו על אסור חמור, שלא הותרנו בתקונו אלא בדומה לזה שכתבנו שהתיר אסור הפרשת מעשר שהוא אסור חכמים לאסור טבל עציץ שאינו נקוב שהוא אסור חכמים גם כן, ויש שהפריז על מדותיו לומר שאפילו בשהאסורים שוים אין ראיה מזה כלל להתיר לנו תקונו, ושמא מוטב שיאכל הוא את האסור משנעשהו אנחנו, אלא אם כן היה אסור אכילתו חמור מאסור תקונו, ואע"פ שממה שכתבנו בשמועה זו נראה דבאסורין שוין מותרין אנו בחלול שבת לתקן את האסור ולא נאכיל את החולה דבר אסור, אפשר שטעמו של דבר בכאן שאנו מתירין שבות הפרשה מדברי חכמים ולא יאכיל את החולה טבל אע"פ שאין באותו טבל אלא אסור חכמים, הואיל וכלל ענין הטבל הוא אסור תורה, ואם נתירהו בטבל של חכמים יבא לידי אכילת טבל של תורה, מה שאין כן בהפרשה שאף בטבל של תורה אין בהפרשתו אלא אסור חכמים, והוא ששנו בתלמוד יומא [פ"ג ע"ב] בשמועה האחרת הסמוכה לזו שהזכרנו, נימא כתנאי מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום וקורעין תרנגולת, פירש לתת לו על המכה שזו היא רפואתו, וגוזזין לו כרישין ומאכילין אותו, פרוש שתולש כרתי מן המחובר כדי להאכילו ואין צריכין לעשר דברי ר', ר' אלעזר בר שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר, ותירץ אפילו תימא ר' עד כאן לא קאמר ר' אלא לגבי מעשר ירק דרבנן, שאם יאכל מעשר ירק דרבנן אין לחוש בו לבא בהתרו לידי אסור תורה, אבל דגן דאוריתא לא, פרוש אבל דגן שהטבל שלו דאוריתא מודה הוא שיש לנו לעשרו, ולא יאכל בדגן אף טבל של חכמים כגון עציץ שאינו נקוב הואיל וכלל טבלו של דגן הוא אסור תורה, למדנו שכל זמן שאסור תקונו ואסור אכילתו שוין ואין חשש באסור אכילתו לבא לידי אסור שהוא חמור מוטב שיאכל הוא את האסור ולא נהא אנו עוברין בתקונו, נמצא מכל מקום שלא נשאר לנו התר התקון אלא בשאסור אכילתו חמור מאסור תקונו או שיש בו חשש לבא לידי אסור חמור, ולדעת אלו ואף לדעתן של תופשי לשון ראשון היאך הורגלנו להתיר שחיטה לחולה במקום שיש נבלה מצויה, אלא שאין לנו בענין זה אלא מה שראינוהו מוסכם ומקובל להתיר כל תקון אוכלין ואפילו אסור חמור מפני החולה, ואפילו היינו רשאין להאכילו דברים האסורים שאין אסור אכילתם חמור כאסור שלנו, ואע"פ שכבר נתפשט כח סברה זו בכל התלמוד ואינה צריכה לפנים הביאו ראיה לזה ממה שאמרו בפרק יום הכפורים [פ"ד ע"ב], אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים מפני שמצטרפין לדעת אחרת, כלומר שמלמדין מזה במקום שאינו כדאי, ויש שגורסין בו אבל שמצטרפין בו לדעת אחרת. והר"ם ז"ל [הל' שבת פ"ב ה"ג] צרף שתי השמועות וכללן באחת ופרש הדבר שלא תהא שבת קלה בעיניהם, וזהו לשונו, כשעושין דברים הללו אין עושין אותם לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים ולא על ידי נשים שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, למדנו מכל מקום שהותר הדבר לגדולי ישראל, ואם לא שכל מלאכה חמורה הותרה בענינו של חולה היאך היו מתירין להם במקום שאפשר לעשות בהתר בשביל גזרה שהוא אסור קל, ומכל זה אינו הכרח אלא שאין הדבר צריך לפנים, ובמסכת חולין [ט"ו ע"ב] ראיה ברורה לזה בפרק ראשון, שלא מצינו דין מבשל לחולה שחלה מבעוד יום שיהא אסור לר' יהודה אלא בשהבריא, ואם כדבריהם של אלו היה להעמידה כשיש לחולה אסור קל שאפשר לאכלו ואין לו לבריא לעשות לו אסור חמור, אלא ודאי כל לענין חולה שיש בו סכנה חול גמור הוא, ואין מאכילין אותם שום דבר שבו שום סרך אסור, אחר שיש לנו התר בענינו, אלא שיש בתקונים שלנו קלים וחמורים יש לנו לחזר אחר הקלים, וענין התר מלאכה ביום הכפורים לכל ענין פקוח נפש עקר ענין התר שלה מתבאר בענין הלכות שבת, וכבר בארנו דרך כלל של מה שהתר בשבת התר בו, ולא היתה עקר הכונה הנה לבאר אלא דברים שעקר ענינם נאמר ביום הכפורים והוא התר אכילה לחולה שיש בו סכנה או לכל מי שהענוי סכנה אצלו על הצדדים שבארנו דרך פרט, אלא שמתוך הדברים נתגלגל בהם ענין שיש לו מקום אף בחול והוא התר מאכלות אסורות על הצדדין הנזכרים ודברים ששבת ויום הכפורים שוים בו בענין התר מלאכה לתקון התר אכילה שלו כמו שבארנו, וכל מי שמתחסד בענינים אלו ומוסר עצמו למיתה מפני כך הרי הוא מכלל שופכי דמים, וכתב הר"ם ז"ל [שם] אסור להתמהמה בענינים הללו לחולה שיש בו סכנה שנא' [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום וחיים בעולם ואלו המינים שאומרים שענינים הללו יש בהם חלול ואסור לעשותם עליהם הכתוב אומר [יחזקאל כ'] וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, ע"כ לשון הר"ם, הכונה בזה שהם יקחו המצות על צד שלא יחיו בהם אבל ימותו בסבתם, ואין זה המכוון מהם אבל שהיא, ר"ל התורה, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, וכבר יש מי שבאר על זה הצד אמרו ע"ה [משלי י"ד] חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו, וכבר התפרסם המשל הנשוא בדבריו על מלת אשה עד שהמשיל הנמשל לאשת איש זונה בהיותו מתחלף הצורות תמיד כמוה, ואמר שהאשה הנבחרת תקח את הראוי לה ולא תחסר דבר ממה שיצטרך בהכרח לעמידתה ולעמידת ביתה, והוא שיחס בה בנין הבית ואמר, ואולת בידה תהרסנו, אמר שהאולת אם מצד הקשותה לשאול אם מצד הצטדקה יותר מדאי תהרס ביתה, כמו שכנה שלמה במשלי קהלת [ז'] על שני הקצוות השוממות והמיתה בלא עתו, וזה ההצטדקות אצל השכל רשע גמור, והוא גם כן אמרו [משלי י"א] גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי, וזהו עוכר שארו עכירה מוחלטת, ואמנם אמר במתנהג על אפני היושר, גומל נפשו, הסבה אצלי על הצד שרמזתי באמרו [ויקרא כ"ג] ועניתם את נפשותיכם, רוצה בזה אצלי שכונתו בהשתדלו בצרכי גופו השתדלות ראוי הוא לגמול הנפש לבד, על דרך מאמר אוכל בשביל שאחיה, והכונה אצלי בהתר החלול בשבת ויום הכפורים על הצדדים שהזכרנו שהוא אל זאת הכונה מאמר נכבד יעידו עליו תמיד והוא אמרם [להלן פ"ה ע"ב] חלל עליו שבת אחת כדי שתקיים שבתות הרבה, וכן הכונה אצלי בזאת ההערה אמרו [משלי ל"ד] אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום וגו', כי מוצאי מצא חיים וג', וחוטא חומס נפשו וגו', שהוא ע"ה כיון אצלי בדבריו אלה להרחיק שני הקצוות, ולהודיע שלא כונת התורה ברוב מצותיה להמית האדם בהם אבל בהפך, ר"ל לחיותו כיום הזה חיים נצחיים, עד שמהם יחיה ולא ימות, ר"ל שיחיה בזה ובבא תחיה מתמדת, הזהיר תחלה מנטות אחרי רבים לרעות, ר"ל אחר דרכי האשה הזדה, וסוף דבריו הזהירו להתרחק ממנה ולרחיק גם מדותיה והוא אמרו [משלי ז'], אל ישט אל דרכיה לבך וג' כי רבים חללים וגו', ואחר זה נשא משלו על אפני הנהגת דרכי התורה כאלו התורה תדבר על לב המתעוררים, כי כן מדרכי הלשון לפעמים שהדבר שממנו הגיע איזו ידיעה לאדם יאמר עליו כאלו הוא מדבר ומודיע הדבר לאדם, ויתפשט אצלי התר הלשון בזה, עד שאם יחקור בעצמו האדם על הלמוד אשר הגיע אליו מן הדבר ההוא באפשרותו או באיכותו או באי זה צד שתבא עליו החקירה ומה שישיב לעצמו דרך חקירה עד שיגיע לידיעת אמתת הענין, יאמר על דרך משלי צחות הלשון שהוא שאל לדבר ההוא המורה על הלמוד ההוא, ושהוא השיבו דרך צחות על צד שאלה ומענה ואין זה מקום באור בזה, ואמנם אמר הנה שהתורה אחר שהתבודד בה יגיעו אל הדרכים ללומדיה, ספר עליה כאלו היא תספר זה, אמר [משלי ח'] הלא חכמה תקרא וגו', אליכם אישים אקרא וגו', ואמר [שם] הבינו פתאים ערמה וגו', קרא פתאים אלו המתחסדים אשר הזכרנו החושבים בהיות להם צדקה בהמית עצמם, כאלו התורה מכוונת להמית בני אדם, והוא אמרו [שם] אמת יהגה חכי וגו' בצדק כל אמרי פי וגו' כלם נכוחים למבין וגו', אמר שהמבינים ומוצאי הדעת מתוך דבריה הם יכירו היות דרכיה דרכי נעם ותורת חסד על לשונה, ושלא יחייבו מצותיה המיתה לבני אדם, והוא אמרו [שם] כי מוצאי מצא חיים וחוטאי חומס נפשו וגומ', רוצה במלת חוטאי, החוטא בכונתי, עד אשר לא ירד לסוף דעתי, ר"ל שלא יבין דרכי מצותי, הוא חומס נפשו, אבל מוצאי והוא היורד לסוף כונת התורה והמצות, עת ומשפט ידע לב חכם להתבונן כי לא אחפוץ במות המת, אבל עקר הכונה להאריך חייו על צד נכון, ר"ל להיות כונתו לגמול נפשו בהם, כאמרו [שם י'] פעלת צדיקים לחיים, והוא אמרו הנה [שם ט'] תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.
